איך יודעים שהגיע הזמן להעביר את בן המשפחה המטופל לבית אבות?

לא פעם חווה בן המשפחה המטפל את המעבר לבית אבות כמשבר בצד האמוציונאלי ולכן מקשה על קבלת ההחלטות.

אף אחד מאיתנו לא יכול לדמיין את עצמו מכניס את אחד מהוריו למוסד סיעודי, או את בן, או בת הזוג, שוהה במוסד לתשושי נפש, רחוק מהבית במחלקה עם עוד 30 אנשים. אנחנו גם לא באמת מסוגלים לדמיין את עצמנו מזדקנים במקום זר. רובנו מותנים חברתית לראות במעבר לבית אבות משהו שלילי ומנגד הישארות בבית נתפשת כחיובית. לכן לא פעם נחווה מעבר לבית אבות כמשבר.

מצד הילדים המעבר עשוי לעורר תחושת כישלון שלא "הצליחו לשמור את ההורה בבית שהוא כל כך אהב", או על אי עמידה בהבטחה לבקשה מפורשת של ההורה שלא לעבור לבית אבות. אלא שלמרות שהצד האמוצינאלי חשוב, את המעבר לבית אבות יש לבחון בעזרת שאלות נכונות, תוך שימת הטיפול המיטיב בראש סדר העדיפויות.

מיטבי

במציאות, לא תמיד ניתן להשאיר את המטופל בביתו גם אם מצאנו את המטפל המסור ביותר. מה קורה לאדם סיעודי שהמטפל הצמוד שלו כבר לא יכול לעזור לו לעבור מהמיטה לכסא והוא שוכב כל היום וכל הלילה במיטה? במצבים כאלו קיימת סכנה להתפתחות של תופעות פיזיות ונפשיות שלא רק שאינן חיוביות, הן מחמירות עם הזמן. דוגמא נפוצה היא פצע הלחץ, הנובע מחוסר תנועה ולחץ באזורים כמו העקבים והעכוז. כאשר מופעל על איברים אלו לחץ מתמשך, נפסקת בהם אספקת הדם ומתפתח נזק שבהתחלה נראה שיטחי אך יכול להתפתח לפצע עמוק (נמק) וזהו פצע הלחץ. המשך שכיבה ממושכת ותזונה לא מותאמת גורמים לקושי בריפוי ואף להחמרת והעמקת הפצע. במקרים כאלו, לבית אבות כלים טובים יותר להתמודדות: גם בזיהוי מוקדם של המצב (למשל בזמן רחצה) ומניעת הידרדרות וגם בטיפול באמצעות צוות מטפלים סיעודיים המסייע למטופל לרדת כל יום מהמיטה לפעילויות שונות: אוכל, פיזיותרפיה, רחצה, ריפוי בעיסוק. זאת אומרת שלבית האבות במקרים כאלה יש יכולת להעניק טיפול מיטבי שאי אפשר להעניק בבית.

כשהבית הופך ממבצר לכלא

אין ספק שרצוי להיות בבית, לקבל עזרה ולהישאר בסביבה הטבעית והמוכרת כמה שיותר, אבל מה אם הסביבה הטבעית הופכת לכלא של 4 קירות? לעיתים מסיבות שונות, קשישים אינם יכולים לצאת מביתם. זה יכול להיות מסיבות טכניות, כמו בניינים ללא מעלית, או מסיבות אחרות כמו: פחד מנפילות ומכשולים ברחוב, או חוסר חשק לצאת מהבית. יש קשישים שמבלים את כל זמנם בין חדר השינה לטלויזיה בסלון, אינם רואים אור יום או אנשים וכבר לא זוכרים מה זה לצאת מהבית, או מהי אינטראקציה אנושית. כשזה הופך להרגל מתקבע מעגל שלילי שמזין את עצמו וקשה לצאת ממנו. בדידות והתנתקות הן גורם שלילי שיש להימנע ממנו. לכן, לפעמים בן המשפחה צריך לקבל החלטה ולנסות להביא את המטופל לנסיון במגורים מסוג אחר, זה יכול להיות דיור מוגן או דיור תומך בו יש לקשיש אפשרות ליצור קשרים חברתיים, לעסוק בתחביב, לשבת בגינה או במרפסת, להיות תחת השגחה רפואית וסיעודית ולא להיות "כלוא" בביתו מבצרו.

להישאר בבית רק כאשר ההישארות מהווה יתרון

לעיתים, למשל כאשר המטופל תשוש נפש, האפשרות להשאירו בסביבתו הטבעית מומלצת משום שכל שינוי עלול לגרום לעוד בלבול, לחוסר שקט ולירידה בתפקוד. במקרים אלה ניתן להסתדר בבית עם עזרה חיצונית או עם עזרה של בן משפחה, כל עוד המטופל אינו מסכן את עצמו ואת הסביבה, אינו מנסה לצאת ולהסתובב ללא יכולת לחזור, מסוגל לבצע פעולות בסיסיות ומשתף פעולה. במקרים כאלו, הבית המוכר הינו יתרון משמעותי למטופל ולמטפל. אך כאשר המטופל כבר אינו מודע לסביבה שלו, אינו מזהה את אלו שגרים איתו, תוקפני ולא משתף פעולה בפעולות יום יום של אכילה, רחצה, הלבשה וכדומה, הדבר מקשה מאוד על הגורם המטפל ויכול להביא לשחיקה עד לעזיבה (אם מדובר במטפל חיצוני) או למשבר קשה אם מדובר בבן משפחה מטפל. אז, הבית הופך לכלא של שני הצדדים: של המטופל שלא יוצא מביתו ושל המטפל שלא יכול לעזוב אפילו לרגע המטופל.

לשאול את השאלות הנכונות

ההחלטה על מעבר לבית אבות אינה פשוטה, אך הקושי הגדול שלה הוא הרגשות השליליים שהיא מעוררת. למעשה השאלות החשובות שיש לשאול כאן הן פרקטיות: מה ייטיב את הטיפול ומה יאפשר תקשורת ופעילות מיטבית וישפר את איכות חיי המטופל. זו החלטה שלעיתים רבות קשה לקבל לבד ועל אחת כמה וכמה כמשפחה, הרגשות המעורבים יכולים להביא למשבר אמתי בתוך המשפחה. לכן מומלץ להתייעץ ולשתף עם אנשים שעוברים מצב דומה (היום יש לא מעט קבוצות בפייסבוק בנושא) ובמקביל גם לשקול לפנות לאיש מקצוע בקהילה אשר רואה את הדברים בצורה אובייקטיבית, מבחוץ. חשוב להבין שידע והכנה מאפשרים לעשות את ההחלטה בצורה מושכלת ומיטבית ולכן יש לא לדחות את הרגע, אלא להתכונן להיתכנותו.